מהן מחלות אוטואימוניות?

מהן מחלות אוטואימוניות?

נכתב על ידי פרופ’ ננסי אגמון-לוין, המרכז הרפואי שיבא, תל השומר

 

המחלות האוטואימוניות (אוטו=עצמי, אימוני=חיסוני) הן מחלות, שבהן מערכת החיסון  פועלת באופן לא תקין נגד האדם עצמו. מערכת החיסון של כל אחד מאתנו נועדה להגן על גופנו מפני זרים (לדוגמה, חיידקים ונגיפים), אך בדומה לכל מערכת ממחושבת ומתוחכמת חלות בה תקלות. הללו עלולות לגרום למערכת החיסון של האדם לפעול נגד האדם עצמו. מערכת החיסון אינה מוגבלת לאיבר, או למערכת אחת, ולכן מחלות מערכת החיסון עלולות לפגוע בכל איבר ומערכת בגופנו.

 

עד היום הוגדרו יותר מ-80 מחלות אוטואימוניות וכל אחת מהן מתאפיינת בתסמינים שונים ובנוכחות נוגדנים עצמיים שונים. במחלות אוטואימוניות מסוימות תיתכן פגיעה באיבר אחד והופעת מחלה ממוקמת, לדוגמה, מחלה של בלוטת המגן (תירואידיטיס), המוח (טרשת נפוצה), או המעי (מחלת קרוהן).

אך לעתים תתפתח מחלה, הפוגעת בכמה איברים בגוף ואף בכמה מערכות (מחלה רב־מערכתית) כמו במקרה של מחלת הזאבת (לופוס), או של דלקת מפרקים שגרונתית (ראומטואיד ארתריטיס). במרבית המחלות האוטואימוניות, אפשר למצוא נוגדנים עצמיים בדמם של החולים.  מערכת החיסון מייצרת נוגדנים, שהם כלי הנשק של מערכת זו נגד זרים (חיידקים, וירוסים, ואחרים). בחולים הלוקים במחלה אוטואימונית מופיעים נוגדנים, המכוונים נגד רכיבים שונים בגופו של החולה. כלומר, בכל המחלות הללו מערכת החיסון “התקלקלה”, ולכן היא מזהה בטעות חלקים בגופנו כזרים ותוקפת אותם. הדימוי המדויק ביותר למה שמתרחש במחלות האוטואימוניות הוא הדימוי הצבאי של ירי על כוחותינו. למעשה, המערכת משתמשת בנשק שלה ותוקפת את עצמה.

 

נוסף על תקלה במערכת החיסון, אחד מן המאפיינים של מחלות אוטואימוניות הוא ה”נטייה” הגנטית של האדם לפתח תחלואה כזו. לכן אין זה נדיר, כי באותו החולה, או בקרב בני משפחתו של החולה יאובחנו כמה מחלות אוטואימוניות שונות, כגון: זאבת, דלקת מפרקים שגרונתית (ראומטואיד ארתריטיס), מחלת קרהון או האשימוטו תירואידיטיס (דלקת בלוטת התריס).

 

בשנים  האחרונות מתחוללת מהפכה בתחום  התחלואה האוטואימונית. מחד, שכיחות המחלות האוטואימוניות הולכת ועולה בשכיחותה, מאידך, יש המעריכים, כי קבוצת מחלות אלו היא השלישית אחרי מחלות לב וסרטן.

המחלות האוטואימוניות השונות תוקפות ביחד כ- 5%-10% מן האוכלוסייה, ובמרבית המקרים נשים סובלות ממחלות אלה יותר מגברים.  מנגד, ב-20 השנים האחרונות התבשרנו על פריצות דרך רבות בתחום האבחון והטיפול במחלות אלו. כך, שאף שאין בידינו חיסון או תרופה המעלימים אותן כליל, הרי שמנת הסבל של החולים פחתה דרמטית בשני העשורים האחרונים.

למשל, חולים בדלקת מפרקים, שעד לפני שני עשורים היו מוצאים את עצמם אחרי כמה שנים על כיסא גלגלים, ממשיכים היום ללכת זקוף, וחולי הזאבת וחולי הטרשת הנפוצה, שהיו נכנסים ויוצאים  מבתי  החולים,  סובלים  היום  מפחות  התקפים,  שהם קלים יותר, והנזק המצטבר בגופם אינו מהיר וגדול כמו שהיה.

 

המחקר הרב והבנת המנגנונים, שמאחורי המחלות האוטואימוניות, אפשרו את פיתוחן של  תרופות המבוססות על הבנת מנגנונים אלה דוגמת “התרופות הביולוגיות – מוכוונות מטרה”, במקביל אלה פותחו טכנולוגיות המאפשרות אבחון מוקדם, ומעל הכול חל שינוי בתפיסת מחלות אלה אצל הרופאים המומחים לטיפול בהן.

הבנת הדמיון בין המחלות האוטואימוניות השונות הביא לפיתוח תרופות  המיועדות  לטיפול  בפגם  במערכת  החיסון  ומאפשרות “ליירט את הטילים שהמערכת יורה על עצמה”. תרופות אלה, שחלקן מחקות באופן סינתטי חומרים שהגוף מייצר, מסוגלות לעכב את פעילות מערכת החיסון וכך “מבלבלות את הגוף” ומטרפדות את התקיפה שלו את עצמו.

 

אחת מפריצות הדרך הגדולות היא קבוצת התרופות שחוסמת חלבונים המעורבים ביצירת דלקת (ציטוקינים), ובעיקר הקבוצה  שחוסמת את החלבון TNF אלפא. חלבון זה מרכזי בשדה הקרב המתקיים במפרקים של חולים בדלקת מפרקים שגרונתית (ראומטואיד ארתריטיס) ומחלות מפרקים אחרות. התרופות החוסמות חלבון זה שינו את מהלך המחלה ובעיקר הפחיתו באופן דרמטי את הסבל של החולים, כמו גם את הנזק והנכות שהמחלות הללו גורמות.

איתור חלבונים כמו TNF אלפא ויצירת תרופות המתמקדות בחסימתו נמצאו יעילים במספר מחלות אוטואימוניות רק גם כאלה שאינן מתייצגות כדלקת במפרקים דוגמת מחלה אוטואימונית של העין (אובאיטיס), מחלות אוטואימוניות של המעי (קרוהן) או של העור (פסוריאזיס). ואכן רב הדומה בין מחלות אלה על השונה, ולא בכדי טיפול שפותח למחלה אחת נמצא יעיל גם למחלות אחרות. תרופה חדשה נוספת המעכבת חלבון אחר של מערכת החיסון היא אקטמרה (מעכבת IL-6),  אשר הביאה בשורה לחולי דלקת מפרקים שגרונתית, וחולים במחלות דלקתיות אחרות כמחלת סטיל (דלקת מפרקים של גיל הנעורים).

 

קבוצה נוספת של תרופות הן תרופות אשר פותחו בכדי לחסום את התאים המייצרים את הנוגדנים הם הלימפוציטים מסוג B (לדוגמא ריטוקסימאב ובנליסטה). התרופה הללו הביאו מזור לחולים הלוקים בדלקת מפרקים שגרונתית (ראומטואיד ארתריטיס), זאבת (לופוס) אך גם למחלות אוטואימוניות אחרות הפוגעות לדוגמא בכלי הדם (וסקוליטיס) בכליה ובמוח.

תרופות אלה, מחסלות את המפעל לייצור הטילים העצמיים, או במילים אחרות מנסות להילחם בנטייה של הגוף לבצע ירי על כוחותינו תוך מזעור הנזק לכל יתר מערכות הצבא. פיתוח תרופות ביולוגיות ייחודיות שכאלה מאפשר להפחית את השימוש בתרופות מיושנות יותר, אשר בכדי לשלוט בתגובה האוטואימונית דיכאו את מערכת החיסון כולה (דוגמת פרדניזון וסטרואידים אחרים) ולכן לוו בתופעות לוואי רבות וקשות.

 

בעשור האחרון נוספו תרופות  נוספות לארסנל התרופות הביולוגיות הקיימות, ותרופות  רבות  אחרות  נמצאות  בשלבי פיתוח.  ביניהן  התרופה  אורנסיה  (אבטספט)  תרופה  החוסמת שפעול תאים לימפוציטים מסוג T על ידי החלבון CTLA-4.  התרופה  ניתנת לחולים עם מחלות אוטואימוניות שונות כדלקת מפרקים שגרונתית,  דלקת פרקים אדיופטית של הילדות ואף נמצאת במחקר למחלות אחרות כזאבת. תרופה נוספת אשר אושרה  לאחרונה לטיפול  בדלקת  מפרקית  שגרונתית היא קסלג’אנז (טופהסיטיניב), תרופה זו מעכבת פעילות חלבונית המתרחשת בתוך התא הדלקתי, ובכך מונעת את פעילותו.  בשונה משאר  התרופות  הניתנות  בעירוי/זריקה  תת  עורית,  תרופה  זו פותחה כטבליה אשר נלקחת דרך הפה, וגם היא הוכחה כיעילה במחקרים רבים הן בהפחתת תסמיני המחלה והן בהפחתת השינויים במבנה המפרק הנלווים לתהליך הדלקתי.

 

אבחון מחלות אוטואימוניות עשוי להיות משימה קשה

לא פעם הן מאובחנות באיחור, דבר שמקשה על הצלחת הטיפול, ומגדיל את הסיכון לנזקים ארוכי טווח. בשנים האחרונות הידע הרב אשר נצבר אפשר פיתוח שיטות מעבדתיות לאבחון נוגדנים עצמיים המאפיינים כל מחלה ואפילו תת-סוגים של כל מחלה ומחלה. בדיקות מעבדה ייחודיות אלה מסייעות לאבחון מוקדם , ואף בחלק מן המקרים נוכחות נוגדנים עצמים סגוליים קובעת את המדיניות הטיפולית עבור אותו חולה. גם בדיקות הדימות (MRI או סונר –אולטרא-סאונד מפרקי מכוון) הביאו לשינוי והעלאת היכולת לאבחון מוקדם של פגיעה ברקמות ובמפרקים.

 

אחת מפריצות הדרך בשנים האחרונות היא בארגון מחודש של המרפאות המטפלות בחולים הלוקים במחלה או מחלות אוטואימוניות.  בכדי לטפל במחלות אוטואימוניות נדרש שיתוף פעולה קבוע ומתמיד בין מומחים למחלות אוטואימוניות ומחלות של השלד והמפרקים ומומחים בתחומים אחרים כמו מחלות עור, מחלות כליה, מחלות מערכת העצבים, מחלות המעי, גינקולוגיה ועוד.

כיום מרכזים המתמקצעים בטיפול במחלות אלה מאפשרים שיתוף פעולה בין רופאים מתחומי התמחות שונים, שעובדים זה לצד זה ומתייעצים באופן קבוע לגבי כל חולה בניסיון “לתפור” עבורו את הטיפול המתאים.

 

לסיכום: האופק הטיפולי לחולים הלוקים במחלות אוטואימוניות על סוגיהן השונים הוא רחב, וסיכוייהם לקיים אורח חיים מלא וטוב גבוהים מאי פעם.